בארדיה

ג’ומבאבא מרוקן אל כף ידו את האפר מן המקטרת ומפזר אותו בין להבות המדורה.
“אם אתה רוצה לפגוש הג’ונגל,” הוא אומר ומביט בי בעיניים מלאות אמת, “סע לבארדיה.”

מקץ שבע שנים שב המחבר, אמן המתחבט בין התשובות לשאלות, אל המקום ששבה את ליבו. המסע החושף את קורות העבר מתערבב בתהיות ההווה ובמקצב חסר הזמן של הג’ונגל.
מה שמצטייר לעיתים כאגדה לירית ואקזוטית הוא למעשה יומן אוטוביוגרפי המספר במילותיו ובציוריו של המחבר סיפור על חופש ועל כמיהה לחופש, ובעיקר על אהבה. אהבה בין אדם לטבע, בין איש למקום, בין גבר לאשה.

אל בארדיה הגעתי לראשונה בשנת 1999. פשטותם של האנשים-ילדים החיים בחיקו של יער הפרא, על כל שוכניו המופלאים, שבו את ליבי ולמשך זמן מה עשיתי מקום זה לביתי. שבע שנים לאחר שעזבתיו, שבתי אליו. אז החל להירקם הספר.
הספר המכיל עשרות עמודים מצוירים וכתובים הן בפרוזה והן בשירה, הוא מעין קולאז’ של מראות ורשמים מן העבר ומן ההווה, המספר אט אט את סיפור האהבה השזור בתוכו.

…זוכרת איך בחלל ירוק ללא קירות
איילות מנוקדות
עדות לשניים
פשוטים ושוטים
לומדים מקופים איך לקייף
ומעצים איך לרקוד…”